<h1>ספר הנייר הלכ' נטילת ידים</h1>
<h2>דף קה.</h2>
ת"ר והתקדשתם [ויקרא י"א] אילו מים הראשונים שהיא משום נקיות, כי קדוש אילו מים אחרונים שהיו רגילין ליטול אחר הסעודה מפני מלח סדומית המסמא את העינים, [ואינה] טעונה ברכה, ועכשיו אינה מצוייה בינינו ואינה חובה. כי קדוש [זה] שמן שהיו סכין ידיהם קודם [מים] אחרונים, אני ה' אלקיכם זה ברכה. ומים ראשונים טעונה ברכה הואיל ומצות חכמים היא, וכן לקריאת שמע ולתפילה טעונין ברכה, בא"י אמ"ה אקב"ו על נטילת ידים. והיכן ציונו על פי התורה אשר יורוך. ונטילה שבין גבינה לבשר אינה טעונה ברכה, ולפירות נטילה לו רשות דנראה מגסי הרוח. והמזלזל בנטילת ידים דסעודה שמבזה בלבו תקנת חכמים נעקר מן העולם. נטילת ידים [על] שמגביה אותה כמו [ישעיה ס"ג] וינטלם וינשאם כמתרגמינן ונטילנון. ונהגו העולם לברך על נטילת ידים אחר התחלת נטילה קודם ניגוב, דעובר לא מברכינן דאכתי גברא לא חזי, אלא בין שפיכה ראשונה לשנייה.
<h2>דף קו.</h2>
דיני המים. מים חמין כשרים כר' יוחנן דהלכתא כוותי' ובשאין היד סולדת אישקאלדיר בלע"ז, מים סרוחין ראויין לשתיית בהמה נוטלין ואם לאו אין נוטלין. עכורין שנתערבו בטיט אם שאב מהן בכלי פסולים אם לאו שהמים עומדין צפין על הטיט או שהטיט מצד אחד והמים מצד אחד, ובקרקע במקומם [אם] פרה שוחה ושותה כשרים. צבועין נתן לתוכו דבר ששינה מראיהן לאדום ושחור וירוק או מין צבע אחר או שרה בהן פתו או הדיח בהן הכלי פסולים, ובתוספתא איתא להני או שלקלק בו הכלב פסול. ויין לבן כשר כשלא נתן לתוכו מים דאיקרי מי פירות.
<h2>דף קו:</h2>
שיעור היד. ת"ר נטילת ידים לחולין עד לפרק ולתרומה עד לפרק לקדשים עד לפרק, [פי' לחולין עד לפרק] אשר באמצע קשרי אצבעותיו, לתרומה עד הפרק אשר בידים היינו עד מקום האצבעות ביד, לקדשים עד לפרק היינו מקום חבור היד בזרוע, ונהגו ליטול בחולין עד חיבור אצבעות ליד. חציצה. תניא כל דבר שחוצץ בטבילה [בגוף] חוצץ בנטילת [ידים] לחולין, א"כ צריך להזהר לבקר ידיו שלא יהא עליהם שום דבר חוצץ כגון טיט וצואה תחת הציפורן אם יש שם כל כך שמקפיד עליו אע"ג דאינו מקפיד. והא דתניא בתוספתא [מקואות פ"ו ה"ה] כל דבר שחוצץ בכלים חוצץ בעבד ובנדה (משוחרר) [ובגר] ובחולין אינו חוצץ, [איכא למימר דהתם איירי לנגיעה דחולין שנעשו על טהרת קודש ותרומה ולא מיירו באכילה]. וכן צריך להזהר בכל שאר חציצות כגון בצק וזפת ושאר דברים. תיכף צריך ליזהר שלא יהא הסח דעת בין נטילה לסעודה כדאמרינן בברכות [נ"ב ע"ב], אך על תנאי יכול להיות כדאמ' פ' כל הבשר נוטל אדם ידיו שחרית ומתנה עליהם כל היום כולו, ואע"ג דליכא שעת הדחק יכול להתנות דאיכא למ"ד דווקא בשעת הדחק אבל בדברי סופרים הלך אחר המיקל. ודווקא כשנזהר כל היום כולו בידיו שלא יטנפו, אבל אם ידע שנטנפו לא יועיל התנאי, והא דאמ' [פסחים ק"ו ע"ב] הנוטל ידיו לא יקדש היינו שיש מים בצידו ובהא לא אמר רב שיועיל התנאי כי אם היכא שיש מים בעיר אך לא בבית דעתה יש טורח מעט לבקש, אי נמי תנאי שחרית מועיל אבל בשאר היום לא. הבא מבית הכסא ונטל ידיו יש אומרים שאותה נטילה אינה מועלת לצורך סעודה למי שמברך אחריה אשר יצר וכו' וא"כ הוי הפסק ודומה שאינה לצורך סעודה וצריך ליטול ידיו פעם שנייה, אך לא נהגו כן ואינו צריך לחזור וליטול. ניגוב. אחר נטילה ינגב ידיו כדאיתא פ"ק דסוטה [ד' ע"ב], כל האוכל בלא ניגוב ידים כאילו אוכל לחם טמא, שנאמר [יחזקאל ד'] ככה יאכלו בני ישראל את לחמם טמא בגוים. ומנגבן בין בחול בין בשבת, ואין לחוש בשבת מפני שמרטיב המפה וחיישינן לסחיטה כדאיתא במסכת שבת פ' נוטל אדם [קמ"ב ע"ב] גבי היתה לו לשלשלת, וכן בפר' דם חטאת [צ"ד ע"ב] שרייתו זהו כיבוסו, היינו היכא שיש עליו מעט טינוף, אבל בלא טינוף שרי.
<h2>דף קז.</h2>
משפט הכלי. בכל הכלים נוטלין הידים ואפי' בכלי אבנים אבל [לא] בדפנות הכלי, ולא יתן לחבירו בחפניו. וצריך שיחזיק רביעית של תורה והוא קרוב למלא בתריה [ביצים] בינונית. ואם אינקיב בכונס משקה צריך רביעית מן הסדק ולמטה. כסוי כוסות של כסף שמחזיקין רביעית כשאוחזין בידו ואם נותנין על השולחן מטין על צדיהן שאין להם בית מושב פסולין, אם לא שיחזיקו רביעית אם נותנן כשהן מוטים על צדיהם וכן פר"ת. ושיעור המים צריך שיהא מתחלה רביעית ורוצים שני בני אדם ליטול נוטלין זה אחר זה אע"פ שהשני לא נטל מרביעית הואיל ואתו משירי טהרה דתניא מי רביעית נוטלין לידים לאחד ואפי' לשנים. דיני כח גברא. צריך שישפכו המים על הידים מכח בני אדם והכל כשרים אפי' חש"ו. מניח חבית בין יריכיו ונוטל. מטה חבית על צדיו ונוטל. הקוף נותן לידים ר' יוסי פוסל בקוף ובחבית המטה. אריתא דדלאי הוא צנור קנ"א בלעז ששואבין מן המים ונותנין בצינור והוא מוליך המים לשדות אין נוטלין ממנו לידים אם לא שסמך ידיו לראש הצינור ומקלח מן הצינור לידיו. ואם המים נכנסים בראש הצינור האחד והוא המחובר למים ממש, נוטל ידיו מראש השני דבנטילת ידים הקילו, אבל בטבילת הגוף פסול דנצוק אינו חיבור. ואיתא בה"ג דהא דבעינן כח גברא היינו דווקא כשהמים נשפכים מן הכלי לידים, אבל המושיט ידיו בגיגית או כלי מלא מים איכא כח גברא ומנא ושפיר דמי, וכן פי' רב יהודאי גאון. ובני אדם המוציאים מים דרך הברזא או דמות פי חיה ועוף נוטל בני אדם מים בחפניו ונותנן לחבירו אסור, וכן אמרינן במסכת ידים [פ"א מ"ב], וצריך ליזהר כשנוטל ידיו שלא ישפוך מידו אחת ע"ג חברתה אלא ישפוך על שניהם בבת אחת. טבילת ידים במ' סאה מברך על נטילת ידים, או על שטיפת ידים, וטובל כל ידיו במים ואין צריך כלי ולא שטיפה שתי פעמים ולא ניגוב ולא להגביה ידיו ולא לנגב ידיו, כדאיתא במסכת ידים [תוספתא פ"ב ה"א]. מניין השפיכות. שחרית שנוטל ידיו מפני רוח רעה הנקראת בת חורין ומקפדת על הנטילה צריך ג' פעמים לשפוך, ואותה נטילה של צורך אכילה שתי פעמים, ונטילה שלאחר הסעודה די בשפיכה אחת, ונטילה שלפני הסעודה צריך ב"פ, אחת לטהר הידים ואחת לטהר המים שנטמאו בנגיעתו לידים המסואבות והיינו כשלא שפך הראשונה כדי רביעית, אבל אם שפך כדי רביעית די בשפיכה אחת, והכי איתא פ"ק [ידים פ"ב מ"א] שתי ידיו בשפיכה אחת ר' מאיר מטמא עד שיטול ברביעית, נטל ידו אחת ושפשפה פדוטיי"ר בלעז בחבירתה טמאה עד שיטלם פעמים. ושמעתי שרבינו שמשון בר' אברהם נהג עצמו לנגב ידיו בין שטיפה ראשונה לשנייה, והכי איתא התם [סוטה ד' ע"ב] שבראשונה נוטל ומפסיק וצריך להגביה ידו בשעת נטילה שמא יצאו חוץ לפרק ויטמאו הידים בחזירתו על הידים אחר נטילה שנייה, שהמים השניים לא טהרו אלא במקומם.
<h2>דף קז:</h2>
הגהה. והלכתא אוכל מחמת מאכיל בעי נטילת ידים, מאכיל גופיה לא בעי נטילת ידים, איתתא או גברא דמאכילין לחמא לינוקא, ינוקא צריך לממשי ידי' דזימנין דלא עיילא כל אומצא לפומיה ושדי ידיה ומעיל ליה, ומאן דקא מאכיל לא צריך לממשיה ידיה. [יומא ל' ע"א] ת"ר הלכה בסעודה אדם יוצא להשתין מים נוטל ידו אחת ונכנס, דבר עם חבירו והפליג נוטל שתי ידיו בחוץ בין לאכול בין לשתות משום אניני הדעת כרב נחמן בר יצחק. והיכא דקא מסגי על גב נהר וליכא מנא בהדיה למישקל וממשי ידיה לא לישקול מיא בחדא ידא ולמשיה לאידך ידא אלא לשוינהו בתרי ידי' גו נהרא דהויא ליה רחיצה.
